"רונה, משוררת תל-אביבית צעירה, קצת מוזרה ואולי אנורקטית, חיה עם עמית היפֶה, שרוצה ממנה ילד, אבל לא בטוח באשר לנטייתו המינית. הוא מתחבט בין אהבתו אליה לבין משיכתו העזה לדוידי. אבל דוידי לא בטוח שהוא רוצה אותו, הוא עדיין מתאבל על בן זוגו שנפטר ממחלה קשה בדמי ימיו. דוידי גר מעל טוניה, בעלת הבית שלו, ניצולת שואה. הרעש המטריד שבוקע מדירתו של דוידי בלילות מעלה אצל טוניה בדל זיכרון שהיא מתאמצת כל השנים להדחיק. היא מנסה לקבור את הצללים המאיימים של חייה ומוצאת נחמה בנכדה האהוב, עידן, חייל צעיר וטוב לב שמעדיף לגור איתה מאשר בבית הוריו המתפורר. הרומן מאכלס בחום חמישה גיבורים אוהבי חיים, שנאבקים כל הזמן במוות, ומנסים למצוא את מקומם וזהותם. חלקם סוחבים איתם צל של זיכרון כואב שאינו מרפה, שהוא החוט המקשר בין סיפוריהם המשתרגים ונחבטים זה בזה. לילך גליל מטפלת בדמויות שלה באהבה ובאומץ, ובעקבותיה נכבש גם הקורא בעלילותיהן המרגשות, ומוצא בכל אחת מהן משהו מעצמו." (גב הספר)

 

רונה: "אבל עם השאיפה הראשונה הזיכרון מתעורר שוב, הפעם הוא מתפרץ, פרוע לגמרי - זה היה עמית שדיבר אלי אתמול בערב ואת המילים שלו אני שומעת רק עכשיו, בהשכמת הבוקר, אחרי ששהו אצלי בשתיקה לילה שלם, נזקקו לחושך ולזמן כדי להגיע אלי באמת ולהיצרב בי. הצתה מאוחרת, קוראים לזה, או עודף כדורים. בכל מקרה, עכשיו הן מתייצבות מולי: ארבעה חודשים עמית מאוהב במישהו אחר ולא בי." (עמ' 18) 
עמית: "אני רוצֶה הכול. אני עוצם עיניים ומרגיש את זה ברור, איך אני אוהב אותה, איך אני רוצה אותו. עובדה שזה אפשרי. אני פוקח עיניים וממשיך להסתכל בה. אם היא תמות, זה יהיה בגללי. בגלל זה אני צריך לבחור. כי אחרת מישהו ימות כאן, ומכל הסצנריו הזה זו יכולה להיות רק רונה. אני רואה את הכותרת: נמצאה מתה בדירתה. והמִשנֶה: אישה בשנות השלושים לחייה נמצאה אמש מוטלת במיטתה ללא רוח חיים. המשטרה בודקת את נסיבות האירוע. מדובר ככל הנראה בנפש רצוצה שאיבדה את הכוח להמשיך לשאת על כתפיה הדקיקות את עול בן-זוגה ההומו, החבר המת והאב ההרוג." (עמ' 42) 
דוידי: "בכניסה לתל אביב אני כבר מבין שאין מצב שאחזור עכשיו הביתה לבד. אני מגיע אל הזודיאק ומחנה את האופנוע, נכנס ומגלה שהוא רק נפתח, עדיין מוקדם. אני מזמין חצי ליטר מהברמנית ומתעלם מקופסת הסיגריות שמונחת בקצה הבר. אני לא חוזר לזה עכשיו, אין סיכוי. אם הצלחתי להפסיק אחרי ארז, אין סיבה שלא אעמוד בזה גם עכשיו, אחרי עמית. אחרי שאני מחסל חצי כוס, אני יכול לשמוע אותו ברור. שוב זה קורה לי, הפעם כנראה בגלל האלכוהול שכבר הרבה זמן לא זרם לי ככה בדם. הוא ממש יושב כאן, על הכיסא לידי, מעביר את היד בקרחת החדשה שלו, צוחק, אומר לי שוב, בקול הקל שלו: אם היית שואל אותי, הייתי אומר לך לעזוב את רונה ולא להיכנס לסיפור הזה. שתוק, אני עונה לו, מה אתה כבר מבין. אוהו, הוא אומר לי, מי כמוני מבין ברונה." (עמ' 209) 
טוניה: "העיניים שלי פתוחות. מי פתח לי אותן. אני כאן בתל אביב, אז למה הריח הזה עוד עלי. אני כאן או שאני שם? אני לא יודעת. לא יודעת איך היינו כל כך טיפשים, סביבנו כבר כולם ידעו. לא יכול להיות שלא ידעו. אני זוכרת ברור: איך שמעתי פעם את אבא נאנח ואומר לאימא: גניה, אאוך פון היר פארן די צוגה אין דן אוסטן, גם מכאן הרכבות יוצאות למזרח, ואימא השתיקה אותו, שאני לא אשמע, לא אני ולא היא ולא אף אחד, שלא נדע מזה כלום. אאוח פון הייר פרן די צואוגה אין דן אוסטן. אין כבר דרך חזרה. עובדה. כמה שנים זה מאז שהרחתי את הריח של טרזינשטט, כל כך הרבה שנים עברו ושום דבר לא עוזר, כל הכדורים האלה של דוקטור לבנון לא עזרו, כי עכשיו זה גמור, בא אלי הזיכרון הזה ונכנס לי לגוף ואני יכולה להריח אותו כל כך טוב עד שאין לי כבר שום דרך לחזור משם יותר." (עמ' 258) 
עידן: "אני חוזר הביתה, מטפס למעלה אחרי יום ארוך ומתיש בצבא, מתקדם לעבר הריח הזה שמוכר לי רק מהבית הזה, מהבית של סבתא. בריח הזה אף פעם אי אפשר היה להתבלבל; אף פעם הוא לא עלה מהדירה שלנו, ולא משנה מה אבא או אימא הכינו לאכול, אף פעם לא היה לזה ריח של בית. עם הריח הזה אני עולה כמו מטאור, ורק כשאני מצלצל בפעמון אני מבין שהתבלבלתי ועליתי קומה אחת יותר מדי, אל הדירה שהייתה שלי פעם, שניסתה הרבה שנים להיות לי בית אבל לא ממש הצליחה." (עמ' 214)

 

בצלו

לילך גליל אל-עמי

הוצאת מטר, 2009

 

 

  • מתוך ביקורת של יובל פז, עיתון 77, ינואר-פברואר 2010

איכותו של הרומן מגיעה לשיאה בעיצוב סיפור הנפש של חמש הדמויות הראשיות. הללו מתגלות כבעלות מורכבות פסיכולוגית, המתבטאת במבנה אישיותי רב רבדים הנע מן המודע אל הלא מודע... בצלו הוא ספר מרתק המחבר עלילות חיים סבוכות לכדי סיפור אנושי מרגש על אנשים, אשר למרות גורלם המזמן להם עמידה טרגית אל מול המוות, הם מתעקשים לאחוז בקיום הפשוט, המפויס, חפץ החיים, שהופך את המציאות לבעלת ערך. לקראת הסיום, בוחרת רונה, במרירות מחויכת, לצטט את וירג'יניה וולף: "מישהו חייב למות כדי שהאחרים יוכלו להעריך את החיים". כמו רונה, גם הדמויות האחרות ברומן אינן מבקשות דבר, זולת מנוחה מהזיכרונות הרודפים ומעט מהאור הגדול, זה שזורח דווקא כשהלב נשבר.

 

  • ביקורת של דנה פלג באתר "GOGAY" ב- 30.11.09 - בקישור:  גליל לוקחת בספר הזה את הדמויות שלה ונותנת להן את זכות הדיבור. הן אלה שטוות את העלילה, כל אחת בתורה מספרת את הסיפור שלה ומקדמת את העלילה בעוד צעד, עוד קפיצה, עוד אנקה, עוד הזיה. יש לכל אחת גוף משלה ושפה משלה, ולפעמים זוכים הקוראים להצצה אל השתקפותה של דמות אחת בעיני השנייה.

 

  • מתוך ביקורת של רן בן-נון, ידיעות אחרונות, 8.12.09

לילך גליל כותבת דיאלוגים יפהפיים, תיאורים מרגשים ומצבים נוגעים. אפילו הסקס אצלה יוצא זר ומפתה, הישג כביר בשפה העברית.

 

 

 

        052-8371434 

  • facebook