"אישה צעירה מבקשת להיראות על ידי חברתה הצלמת, אך זו רואה אותה רק מבעד לעדשת המצלמה; גבר מחזר אחרי אשתו ההרה ומבקש להיראות על ידה באמצעות הפתקים שהוא משאיר לה; נערה מצליחה להיראות רק על ידי אהובתה העיוורת. אלו הם כמה מהגיבורים המופיעים בסיפורי הקובץ. הקריאה 'תראי אותי' מופנית אל האדם שממול, המציג בפנינו מראה - לעתים ממקדת ולעתים הפוכה - לאופן קיומו של האני. הכמיהה להיראות הופכת ממשאלה ויזואלית לכמיהה נפשית להתקבל, הן על ידי האחר והן על ידי העצמי". (גב הספר)

 

המורה שלי, נירה פליישמן, אמרה לי שעד החתונה זה יעבור. היא לא ניחשה שאין לי שום כוונות להתחתן, כשהשתמשה באימרה השחוקה והבנאלית. היא אמרה לי: נעמה, נעמה, אני לא רוצה להישמע כמו זקנה, אבל כשתגדלי תקבלי פרופורציות אחרות על החיים. הקשבתי לה כשהיא אמרה את זה, ומשום מה זה לא נשמע לי מריר כמו הדיבורים של אימא שלי. בסדר, אמרתי לה, אבל מה אעשה עם זה עד אז, עד שאקבל את הפרופורציות האלו? 
נירה פליישמן חייכה אליי והניחה את ידה על ראשי. רק אחרי שהסירה אותה הרגשתי שהשיער שלי בוער, רק אחרי שהלכתי משם הרגשתי שנפער שם חלל שלא חשבתי שיכול היה להיות שם קודם. פרופורציות, פרופורציות, אמרתי לעצמי ונכנסתי לשיעור גיאומטריה של אייל הררי. 

פתיחת "נעמה דדון כותבת סיפור", עמ' 9, מתוך "תראי אותי"

 

בערב הניחה אשתי את שתי ידיה על בטנה, אמרה לי: הוא זז. את היד הכבדה שלי אספתי והנחתי גם כן שם. היה שקט. שום דבר לא זז. רגע, היא אמרה, עוד מעט תרגיש אותו שוב. חיכיתי. את המבט העייף והמבולבל שלי השטתי לעבר כפות ידיה. דקות ושקופות הן נחו על בטנה. עוד מעט, היא אמרה לי שוב, סבלנות. היד שלי לא זזה, קפואה, מתוחה. כל מה שרציתי זה לגעת ביד שלה. לא אכפת היה לי אם הוא זז או לא. אחר כך במיטה היא שוב שכבה על הגב ושוב נחו שתי ידיה השקופות על הבטן הגדולה. עוד שבוע, היא לחשה, אתה חושב שהוא ייצא בזמן? הסתכלתי על אצבעות ידיה ושוב רציתי להניח את היד שלי שם, אבל לא הנחתי. בטח שייצא בזמן, למה לא, אמרתי ועצמתי את העיניים. לא היה אכפת לי אם הוא ייצא בזמן או לא. מה שרציתי זה לשכב איתה. 
אשתי בהיריון. היריון רביעי, שקט ורגוע יותר מכל היריון שהיה לה קודם לכן. אשתי כבר לא צעירה, ואחרי שלוש בנות, היא רוצה בן. גם אני רוצה בן, אבל יותר מזה אני רוצה את אשתי. בתחילת ההיריון קיוויתי עוד שככה יהיה לנו שוב משהו משלנו, אבל ככל שעבר הזמן והבטן של אשתי התעצמה, התחלתי להבין את מקומי: ההיריון הזה הוא לגמרי לא שלי. 

פתיחת "שלושה פתקים לאשתי", עמ' 26, מתוך "תראי אותי"

תראי אותי

לילך גליל אל-עמי

גוונים, תשס"ד 2004

 

 

  • ביקורת של עמרי הרצוג ב"הארץ", "תרבות וספרות", 18.8.2004 - בקישור:  כל אחד מהסיפורים כלשעצמו הוא אפקטיבי וכתוב בכישרון שאין לטעות בו: הכישרון לשרטט תמונה רבת גוונים ומורכבת... התנועה שמתרחשת בין הדמיון לבין הזרות, בין הפנים והחוץ, בין הגוף למלים, מאפשרת לסיפורים מסוימים בקובץ להיות רבי עוצמה, ואת הקריאה בו - במנות קצובות - למומלצת.

 

  • מתוך ביקורת בגיליון TimeOut תל אביב, דפנה יודוביץ', 22.7.2004:

בקובץ הסיפורים "תראי אותי", גליל מצליחה לשחרר את גיבוריה מהאזיקים ומאפשרת להם לייעל את תהליך הכתיבה לחוויה מענגת, נטולה מחסומים ומעצורים. זהו סוד הקסם ב-27 הקטעים שמופיעים בקובץ ומתעדים שברי אירועים, התרחשויות, מחשבות ומשאלות אינטימיות וכמוסות. החיבור ביניהם יוצר מעין אוגדן חושפני, שמאפשר לקורא להרגיש כאילו הוא מציץ בקטעי יומן של אנשים זרים.

 

 

 

        052-8371434 

  • facebook