מינהיות

עכשיו הם קמים לתחייה, זיכרונות מינהיות, מבקשים להסתדר בְּשׁוּרָה ישרה, דוחפים, שעירים כמו חיות, זיכרונות קטועים כמו זנבות, רק סוֹפים, מתרוצצים, עצבִּיים, חרופים, חרוצים להיות, נחרצים: תפסיקי לשלוט, מינהיות, תתחילי לתהות לָמָּה בחושך וְלָמָּה לבד ולמה בלי אף אחד שיראה, שיידע. כך נבראו בך דברים משונים, גברים מרובים, ורק יד אחת אהובה הונחה בזהירות להעיר את המתים, קפואים ונוהמים. והם קמו. (מתוך גב הספר)
 

"כדאי שתסגרי את הפה, שלא ירְאו את הרווח בשיניים. כדאי שתצליבי ידיים. כדאי שתטי את הראש בתנוחה מצודדת. כדאי שתהיי מצודדת. כדאי שתתאפרי. לא כדאי שתתאפרי. אבל אולי כדאי שתתאפקי. עוד יותר ממה שאת כבר מתאפקת. בעצם לא, אל תתאפקי. אל תפחדי, לא יקרה לך כלום. כן יקרה לך כלום. כלום גדול ונושך יקרה לך, אז כדאי שתפחדי ותתאפקי ותסגרי ותצליבי, בכלל, כדאי שתתכופפי, הנה, יש שם שמיכה וכרית ואיזה תיק מגולגל מאחור, קחי אותם וכסי את עצמך, את הראש, את הפנים, את הידיים. אל תֵיראי אפילו לעצמך, תפני את המבט פנימה, מתחת לשמיכה, תראי אותך, תראי אותך באמת, גם כשכל המבטים מסביב מופנים אלייך, מבקשים את יופייך, אל תתפתי אלא לעצמך." (מתוך "גוף ראשון. יחידה")
 

"זהו סיפורה של מינהיות. סיפור שלם המורכב מִשְּׁברים. כלומר, מלא בסדקים. אי אפשר להתעלם מהם, ברורים אף יותר מהשברים עצמם. אך אין זה מעיד בהכרח על סדקים בנפשה של מינהיות. נפשה זה מכבר חלקה ושמנונית, אפשר לשפוך עליה חול ים וגרגרים, והם יעברו דרכה כמו בשעון חול: בקצב אחיד, חלק וחדגוני. מכאן אפשר להסיק, שנפשה של מינהיות שלמה היום, אלא שסיפורה סדוק. פערים ובורות שחורים באו בו. במהלך השחזור הם התמלאו. אמנם בשחור, אך התמלאו. ומרגע שהתמלאו, הסיפור ביקש להיות מסופר. נאספו השברים והודבקו וְהִנֵּה הם לפניכם. (פתיחת ה"פרולוג")





מאיה בז'רנו, ללכוד את המיית החיים בשפה, או הכלום המבורך

(פורסם בגיליון 414 של "עיתון 77", עמ' 16. ספטמבר 2020)

מינהיות, טרומהיות, אינמהות – היות מין, היות טרום היות, אין, או אימהות. האם, העובר, התינוק והאישה. גוף ראשון, גוף שני, הווה ועבר. עתיד. אלו הם הגופים, הגיבורים והישויות המככבים בספרה של לילך גליל. זהו טקסט ייחודי מאוד שבין שירה לפרוזה... השירה פועמת בו בדרך החשיבה ודרך החוויה עצמה בהתרחשות, שלמעשה אינה מתקיימת בשום מקום מזוהה ושום זמן מזוהה, אף שיש בהם זמן. הטקסטים הקטועים מתקיימים ונוכחים לחלוטין בשפה עשירה, גמישה מאוד ומלאת תנועה. ניכרת הפרדה קיצונית מכוונת בין הפיזי לנפשי והרוחני, והריחוף הזה מלא קסם, איזו קלות זורמת של תודעה מתבוננת, הוגה, חופשית, מוקסמת ומקסימה בתוך ומבחוץ.

ומה בעצם קורה לה לאותה ישות שנקראת מינהיות? זוהי מהות נשית שהיא גם אימהות, והמילה 'אינמהות' צופנת ומרמזת עליה; פלא האימהות והיווצרות העובר בתוכה הוא 'טרומהיות'. השפה של לילך עומדת היטב במשימה הזו של השמעה ולכידה של המיית החיים מחד, סוד החיים, ומאידך מתנערת מהממשי, מהקונקרטי. הפרגמנטריות היא עניין מאוד עקרוני וחשוב בספרה של לילך גליל. היות פרומה, כלשונה של גליל, ובלתי מחויבת לדבר מלבד לרגע הזה... הפרגמנט מאפשר דיבור פתוח, חופשי, אסוציאטיבי... אחת התופעות הייחודיות לטקסט של גליל היא השחרור מזהות מינית מוגדרת בשפה, וזה הישג, כי העברית חושפת תמיד. העקיפה הלשונית מצליחה להעלות ישות לא מזוהה, בעצם אמורפית מובהקת, למרות המהות הנשית כל כך שלה... אי נחת, תנועה ושוטטות, חיפוש והתרוצצות פיזית ונפשית, עוברים בכל הספר הלא-גדול הזה ומטלטלים את הקורא בתנועה רב כיוונית, והכול מתקיים דרך השפה הגמישה להפליא, בחילופי גופים והטיות וזמנים

כדי להרוות את הצימאון והרעב הגדול לחיות ולהבין ולתפוס את הסוד הקיומי. השוטטות – שהיא תנועה אקראית במרחב כלשהו – על פי המשוטט הנודע של ולטר בנימין, מתרחשת בעיר מסוימת מזוהה, בעוד שכאן אנחנו בטבע, בדרך כלל במרחב פתוח, לא מוגדר. באוויר. אין שמות מקומות, אין שמות אנשים. אנחנו במעין לימבו אל-ביתי ויש ריבוי של שמות פעולה. זה מצב נפשי גופני ארוטי, אבל מופרד ומורחק מהקונקרטי המסוים כמו ייצוג, מעין נוסחה טהורה של מצב קיומי. שוליים ריקים, חפים משמות פרטיים, מכל שהוא קונקרטי מידי. התוצאה היא תחושת חופש. פתיחות אל הלא-צפוי. הלשון בסופו של דבר נשארת שלמה, המבנה התחבירי לא נשבר ולא נקטע. המשפטים הם פרוזה חרף ההיגיון השירי, אף שהפיתוי ללכת ולהשלים את הדברים למחוזות מוטרפים קיים בהחלט. 

לילך גליל, הוצאת "עיתון 77", תש"ף 2020

בניית אתר 

יסמין לב כשהלב והמחשב מתחברים