מָה קוֹרֶה מָה קוֹרֶה כְּלוּם לֹא קוֹרֶה הַכֹּל קוֹרֶה חַיִּים וּמָוֶת בְּיַד הַמַּלְאָךְ בְּיַד אֱלֹהִים בִּידֵי מִי? רוּחַ גְּדוֹלָה רוּחַ גְּדוֹלָה בּוֹאִי וּקְחִי גַּם אוֹתִי כִּי הַגּוּף מִתְפּוֹרֵר מִמֵּילָא. וְאַתְּ יְשֵׁנָה. שְׂפָתַיִךְ קְפוּצוֹת. לָמָּה שְׂפָתַיִךְ קְפוּצוֹת? אַתְּ כַּנִּרְאֶה מוּכָנָה. כַּנִּרְאֶה גַּם אֲנִי. וּבְכָל זֹאת הַלְּחִיצָה עַל הַהֶדֶק אֵינֶנָּה קַלָּה. אַתְּ שׁוֹכֶבֶת שְׁלֵמָה בְּגוּפֵךְ הֶחָסֵר הַמַּחְסִיר פְּעִימָה וְכָל הַנִּילוּס הָאָדֹם מְמַלֵּא אֶת בִּטְנֵךְ הַלְּבָנָה.

"כדאי שתסגרי את הפה, שלא ירְאו את הרווח בשיניים. כדאי שתצליבי ידיים. כדאי שתטי את הראש בתנוחה מצודדת. כדאי שתהיי מצודדת. כדאי שתתאפרי. לא כדאי שתתאפרי. אבל אולי כדאי שתתאפקי. עוד יותר ממה שאת כבר מתאפקת. בעצם לא, אל תתאפקי. אל תפחדי, לא יקרה לך כלום. כן יקרה לך כלום. כלום גדול ונושך יקרה לך, אז כדאי שתפחדי ותתאפקי ותסגרי ותצליבי, בכלל, כדאי שתתכופפי, הנה, יש שם שמיכה וכרית ואיזה תיק מגולגל מאחור, קחי אותם וכסי את עצמך, את הראש, את הפנים, את הידיים. אל תֵיראי אפילו לעצמך, תפני את המבט פנימה, מתחת לשמיכה, תראי אותך, תראי אותך באמת, גם כשכל המבטים מסביב מופנים אלייך, מבקשים את יופייך, אל תתפתי אלא לעצמך."

אי תנועה

אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָךְ הָרִים וּגְבָעוֹת

שֶׁבָּאִים לִקְרָאתִי בַּלֵּילוֹת

מְכַתְּרִים אֶת שְׁנָתִי

בְּשִׁנַּיִם חַדּוֹת.

אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָךְ אֵיךְ אֲנִי קָמָה עִם שַׁחַר,

רֵיקָה וּלְבָנָה כְּמוֹ שֵׁן, נִנְעֶצֶת בַּמְּצִיאוּת

וְקוֹפֵאת.

אֲנִי לֹא זָזָה.

אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָךְ שֶׁאֲנִי לֹא זָזָה.

הָאוֹר עוֹלֶה וּמַזְמִין אוֹתִי אֵלָיו.

הוּא לוֹחֵשׁ: רְאִי, הַגּוּף שֶׁלָּךְ שׁוֹתֵק

וְכָל כֻּלֵּךְ תְּנוּעָה.

הַאִם תַנִּיחִי לִי אֵי פַּעַם לְנַתֵּר

מִקְצֵה הָעַפְעַף שֶׁלָּךְ

בִּקְפִיצַת רֹאשׁ

לְתוֹךְ הָעַיִן,

מִבְּלִי לַחֲשֹׁש מִן הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה

שֶׁבְּקַרְקָעִיתַה?

רונה: "עם השאיפה הראשונה הזיכרון מתעורר שוב, הפעם הוא מתפרץ, פרוע לגמרי - זה היה עמית שדיבר אלי אתמול בערב ואת המילים שלו אני שומעת רק עכשיו, בהשכמת הבוקר, אחרי ששהו אצלי בשתיקה לילה שלם, נזקקו לחושך ולזמן כדי להגיע אלי באמת ולהיצרב בי. הצתה מאוחרת, קוראים לזה, או עודף כדורים. בכל מקרה, עכשיו הן מתייצבות מולי: ארבעה חודשים עמית מאוהב במישהו אחר ולא בי." (עמ' 18)

עמית: "אני רוצֶה הכול. אני עוצם עיניים ומרגיש את זה ברור, איך אני אוהב אותה, איך אני רוצה אותו. עובדה שזה אפשרי. אני פוקח עיניים וממשיך להסתכל בה. אם היא תמות, זה יהיה בגללי. בגלל זה אני צריך לבחור. כי אחרת מישהו ימות כאן, ומכל הסצנריו הזה זו יכולה להיות רק רונה. אני רואה את הכותרת: נמצאה מתה בדירתה. והמִשנֶה: אישה בשנות השלושים לחייה נמצאה אמש מוטלת במיטתה ללא רוח חיים. המשטרה בודקת את נסיבות האירוע. מדובר ככל הנראה בנפש רצוצה שאיבדה את הכוח להמשיך לשאת על כתפיה הדקיקות את עול בן-זוגה ההומו, החבר המת והאב ההרוג." (עמ' 42)

דוידי: "בכניסה לתל אביב אני כבר מבין שאין מצב שאחזור עכשיו הביתה לבד. אני מגיע אל הזודיאק ומחנה את האופנוע, נכנס ומגלה שהוא רק נפתח, עדיין מוקדם. אני מזמין חצי ליטר מהברמנית ומתעלם מקופסת הסיגריות שמונחת בקצה הבר. אני לא חוזר לזה עכשיו, אין סיכוי. אם הצלחתי להפסיק אחרי ארז, אין סיבה שלא אעמוד בזה גם עכשיו, אחרי עמית. אחרי שאני מחסל חצי כוס, אני יכול לשמוע אותו ברור. שוב זה קורה לי, הפעם כנראה בגלל האלכוהול שכבר הרבה זמן לא זרם לי ככה בדם. הוא ממש יושב כאן, על הכיסא לידי, מעביר את היד בקרחת החדשה שלו, צוחק, אומר לי שוב, בקול הקל שלו: אם היית שואל אותי, הייתי אומר לך לעזוב את רונה ולא להיכנס לסיפור הזה. שתוק, אני עונה לו, מה אתה כבר מבין. אוהו, הוא אומר לי, מי כמוני מבין ברונה." (עמ' 209)

טוניה: "העיניים שלי פתוחות. מי פתח לי אותן. אני כאן בתל אביב, אז למה הריח הזה עוד עלי. אני כאן או שאני שם? אני לא יודעת. לא יודעת איך היינו כל כך טיפשים, סביבנו כבר כולם ידעו. לא יכול להיות שלא ידעו. אני זוכרת ברור: איך שמעתי פעם את אבא נאנח ואומר לאימא: גניה, אאוך פון היר פארן די צוגה אין דן אוסטן, גם מכאן הרכבות יוצאות למזרח, ואימא השתיקה אותו, שאני לא אשמע, לא אני ולא היא ולא אף אחד, שלא נדע מזה כלום. אאוח פון הייר פרן די צואוגה אין דן אוסטן. אין כבר דרך חזרה. עובדה. כמה שנים זה מאז שהרחתי את הריח של טרזינשטט, כל כך הרבה שנים עברו ושום דבר לא עוזר, כל הכדורים האלה של דוקטור לבנון לא עזרו, כי עכשיו זה גמור, בא אלי הזיכרון הזה ונכנס לי לגוף ואני יכולה להריח אותו כל כך טוב עד שאין לי כבר שום דרך לחזור משם יותר." (עמ' 258)

עידן: "אני חוזר הביתה, מטפס למעלה אחרי יום ארוך ומתיש בצבא, מתקדם לעבר הריח הזה שמוכר לי רק מהבית הזה, מהבית של סבתא. בריח הזה אף פעם אי אפשר היה להתבלבל; אף פעם הוא לא עלה מהדירה שלנו, ולא משנה מה אבא או אימא הכינו לאכול, אף פעם לא היה לזה ריח של בית. עם הריח הזה אני עולה כמו מטאור, ורק כשאני מצלצל בפעמון אני מבין שהתבלבלתי ועליתי קומה אחת יותר מדי, אל הדירה שהייתה שלי פעם, שניסתה הרבה שנים להיות לי בית אבל לא ממש הצליחה." (עמ' 214)

"להיכנס או לא להיכנס. איה עומדת מול הכניסה לשלוותה ולא מצליחה להחליט. האוויר דחוס, כמעט חצות היום, החום החל להיות תוקפני ואין לאן לברוח, שום פינה עם צל. ככה זה בחודש מאי, האביב המתעתע, הבקרים הקרירים שבהם היתה משליכה על עצמה סוודר קל כשיצאה מהבית, סוודר שעכשיו מונח מיותם על מושב המכונית שלה. והנה היא עומדת כאן בחולצת חצי-שרוול, במכנסי ג'ינס גסים ועם השיער הכהה והסבוך שלה, שהתארך בינתיים יותר מדי ומגרד לה מאחור, בעורף, ולא יודעת אם להיכנס או לא."

"המורה שלי, נירה פליישמן, אמרה לי שעד החתונה זה יעבור. היא לא ניחשה שאין לי שום כוונות להתחתן, כשהשתמשה באימרה השחוקה והבנאלית. היא אמרה לי: נעמה, נעמה, אני לא רוצה להישמע כמו זקנה, אבל כשתגדלי תקבלי פרופורציות אחרות על החיים. הקשבתי לה כשהיא אמרה את זה, ומשום מה זה לא נשמע לי מריר כמו הדיבורים של אימא שלי. בסדר, אמרתי לה, אבל מה אעשה עם זה עד אז, עד שאקבל את הפרופורציות האלו?

נירה פליישמן חייכה אליי והניחה את ידה על ראשי. רק אחרי שהסירה אותה הרגשתי שהשיער שלי בוער, רק אחרי שהלכתי משם הרגשתי שנפער שם חלל שלא חשבתי שיכול היה להיות שם קודם. פרופורציות, פרופורציות, אמרתי לעצמי ונכנסתי לשיעור גיאומטריה של אייל הררי."

"סגורים וחתומים. כך נראו פני אמי במותה. בספר הירוק שלי כתוב, בין השאר, איך המוות קוטף בעדינות פרחים. אתמול בערב, כשירד המוות כמסך כבד על פניה של אמי, נתלוותה אליו עדינות מופלאה. כך הסתיים הכול, שנתיים ארוכות של תקווה וציפייה וכאב גדול. ועכשיו, כשאני עומדת כאן, בבית החולים, בפתח המחלקה בה נפטרה אתמול, מה שאני רואה מולי זה את המסדרון הצר והארוך, כאילו זה מה שנותר אחרי כל מה שעברנו כאן. שעת דמדומים עכשיו וכבר הוא חשוך כל כך. מדי פעם מישהו עובר בו. בקצה המסדרון דלת פתוחה וחדר מואר. אני הולכת לכיוון האור. איזה אור, אני חושבת בלב עייף וחלול, איזה אור. אימא שלי כבר מתה."

"הדג שמפרפר בבטני בהפתעה איננו דג כי אם עובר לא מוכר. השינה שנופלת עלי פתאום איננה שינה כי אם יקיצה אל החם והבטוח. הגבר שישן לידי עכשיו אינו נעים לי עוד. הוא עולה עלי כל לילה שני ומתנשף באוזניי מתוך מאמץ רב. הוא לא מדבר אלי כלל ואיננו מביט בי. הוא פונה אלי בגבו ואומר לי: "כשהבטן שלך תהיה גדולה אז היא תהיה די מעצבנת." אני מנסה לתאר לעצמי: אני הולכת ברחוב ובטן גדולה ומעצבנת הולכת לפני. אני ובטן גדולה ומעצבנת הולכות למכולת של חביב, קונות לחם שחור ותשעה אחוז. אני ובטן גדולה ומעצבנת עומדות בתור לבנק ופתאום מישהו צעיר ורזה קם מהכורסאות האלה שבצד ומציע לי לשבת. אני ובטן גדולה ומעצבנת נבוכות מאוד, אומרות שייקחו לנו את התור, מסמיקות. אבל האיש צוחק, מסתכל עלינו ואומר שאף אחד לא יתפוס לנו. אני ובטן גדולה יושבות, מרגישות לא נוח כי כל האנשים מסתכלים, יודעים שיש לי גבר בבית, יודעים הכול. יש כאלה שאפילו שומעים אותו בלילה צועק עלי וזורק דברים. אי אפשר להתעלם מרעש כזה שהוא עושה לפעמים. פעם אחת הם קראו למשטרה ואני התביישתי נורא. אמרתי לשוטרים שילכו, שהכול בסדר, אבל הם לקחו אותי לבית חולים שיחבשו, שיבדקו את הדג שיש לי בבטן."