בשביל לקום ולעזוב את היומיום צריך סיבה טובה. כתיבה, בשבילה, היא סיבה טובה, אבל לא מספיקה. לילך היא תמריץ אדיר כי אני הרי כבר מכירה אותה ויודעת כמה היא נפלאה. אבל מה שגרם לי לזוז מאזור הנוחות שלי זה דווקא המדבר. כך שלא יכולתי לעמוד בפיתוי של כתיבה, לילך ומדבר, ויצאתי בהחלטה לא לחשוב על מה ואיך יהיה, ואולי יבואו לעט שלי מילים חדשות. היינו שבע נשים בדירה קטנה למשך יומיים מלאים. בהשראת הרוח האופטימית, הנדיבה והמקבלת של לילך, נכנסנו כולנו למצב של פתיחות וקבלה, הסתכלנו אחת בשנייה ממקום של סקרנות טהורה, ללא ביקורת וללא שיפוט. הקשבנו למדבר הקשבנו אחת לשנייה והקשבנו לעצמנו. לילך הנחתה אותנו לכתוב את האמת שלנו בלי לנסות "ללמד", אלא רק עם תמיכה זהירה. ביד רכה עזרה לנו לגעת גם במקומות כואבים, אפשרה לנו להאיר אותם מעט ולהסתכל עליהם בעיניים אחרות. פתאום יכולנו, דרך המילים, להגיע לעומקים אליהם שתיקות אף פעם לא אפשרו כניסה. יצאתי משני ימי הסדנה האלו עם ערמה של שירים חדשים, עם המון חמצן מדבר טרי בדם, עם כמה תובנות חדשות על עצמי, ובעיקר: עם שש חברות שראו את המקומות הפגיעים שלי ועדיין מקבלות ואוהבות אותי. היה לי נוח, היה לי חם, היה לי אוכל טעים והיה לי יפה ונעים, אבל כל אלו הם רק תפאורה למה שבאמת לילך הביאה לסדנה, שזה את הקבלה והאפשרות להיות מי ומה שאנחנו בוחרות להיות."