משוררת וסופרת
מנחה יחידים וקבוצות בכתיבה
מינהיות
עכשיו הם קמים לתחייה, זיכרונות מינהיות, מבקשים להסתדר בְּשׁוּרָה ישרה, דוחפים, שעירים כמו חיות, זיכרונות קטועים כמו זנבות, רק סוֹפים, מתרוצצים, עצבִּיים, חרופים, חרוצים להיות, נחרצים: תפסיקי לשלוט, מינהיות, תתחילי לתהות לָמָּה בחושך וְלָמָּה לבד ולמה בלי אף אחד שיראה, שיידע. כך נבראו בך דברים משונים, גברים מרובים, ורק יד אחת אהובה הונחה בזהירות להעיר את המתים, קפואים ונוהמים. והם קמו. (מתוך גב הספר)
"כדאי שתסגרי את הפה, שלא ירְאו את הרווח בשיניים. כדאי שתצליבי ידיים. כדאי שתטי את הראש בתנוחה מצודדת. כדאי שתהיי מצודדת. כדאי שתתאפרי. לא כדאי שתתאפרי. אבל אולי כדאי שתתאפקי. עוד יותר ממה שאת כבר מתאפקת. בעצם לא, אל תתאפקי. אל תפחדי, לא יקרה לך כלום. כן יקרה לך כלום. כלום גדול ונושך יקרה לך, אז כדאי שתפחדי ותתאפקי ותסגרי ותצליבי, בכלל, כדאי שתתכופפי, הנה, יש שם שמיכה וכרית ואיזה תיק מגולגל מאחור, קחי אותם וכסי את עצמך, את הראש, את הפנים, את הידיים. אל תֵיראי אפילו לעצמך, תפני את המבט פנימה, מתחת לשמיכה, תראי אותך, תראי אותך באמת, גם כשכל המבטים מסביב מופנים אלייך, מבקשים את יופייך, אל תתפתי אלא לעצמך." (מתוך "גוף ראשון. יחידה")
"זהו סיפורה של מינהיות. סיפור שלם המורכב מִשְּׁברים. כלומר, מלא בסדקים. אי אפשר להתעלם מהם, ברורים אף יותר מהשברים עצמם. אך אין זה מעיד בהכרח על סדקים בנפשה של מינהיות. נפשה זה מכבר חלקה ושמנונית, אפשר לשפוך עליה חול ים וגרגרים, והם יעברו דרכה כמו בשעון חול: בקצב אחיד, חלק וחדגוני. מכאן אפשר להסיק, שנפשה של מינהיות שלמה היום, אלא שסיפורה סדוק. פערים ובורות שחורים באו בו. במהלך השחזור הם התמלאו. אמנם בשחור, אך התמלאו. ומרגע שהתמלאו, הסיפור ביקש להיות מסופר. נאספו השברים והודבקו וְהִנֵּה הם לפניכם. (פתיחת ה"פרולוג")
