"עכשיו תכתבי הוא קובץ סיפורים קצרצרים הכתובים בגוף ראשון, מפי גלריית דמויות מפתיעה ברבגוניותה. המחברת מצליחה להיכנס בכישרון יוצא דופן לעורם של גיבוריה, גברים כנשים. הדרמה, יותר משהנה אירוע חיצוני, מתרחשת בתוך נפשן של הדמויות, שהן מכאן ומעכשיו". (גב הספר)

 

"חזירים, היא מקללת אותנו בשנאה, חזירים בני חזירים, שמנים מפוטמים, מסריחים, מגעילים, מטונפים, עופו לי מהעיניים! אחי ואני, עם שאריות האורז על הפה, בורחים מהמטבח אל החצר. הפעם אני זריזה ממנו ואחי סופג את המכה. הוא מגיע בריצה אל מתחת לעץ התות, משפשף את כתפו, מחייך מאוזן עד אוזן. הצלחת להתחמק הפעם, הוא קורא אלי. אני מפילה אותו ארצה ואנחנו מתגלגלים בחול ובאבק כמו חזירים מטונפים. בוץ עדיין אין שם, אבל יהיה. בחורף. עכשיו חם ומחניק מאוד. גם בצל העץ. אנחנו שומעים את אימא במטבח, זורקת כל דבר שהיא נתקלת בו וממשיכה לקלל. אנחנו רגילים. כל כך רגילים עד שבאמת נהיינו שמנים ואפילו הילדים החלו לקרוא לנו מלוכלכים."

(פתיחת "אושר", עמ' 17, מתוך "עכשיו תכתבי")

"הדג שמפרפר בבטני בהפתעה איננו דג כי אם עובר לא מוכר. השינה שנופלת עלי פתאום איננה שינה כי אם יקיצה אל החם והבטוח. הגבר שישן לידי עכשיו אינו נעים לי עוד. הוא עולה עלי כל לילה שני ומתנשף באוזניי מתוך מאמץ רב. הוא לא מדבר אלי כלל ואיננו מביט בי. הוא פונה אלי בגבו ואומר לי: "כשהבטן שלך תהיה גדולה אז היא תהיה די מעצבנת." אני מנסה לתאר לעצמי: אני הולכת ברחוב ובטן גדולה ומעצבנת הולכת לפני. אני ובטן גדולה ומעצבנת הולכות למכולת של חביב, קונות לחם שחור ותשעה אחוז. אני ובטן גדולה ומעצבנת עומדות בתור לבנק ופתאום מישהו צעיר ורזה קם מהכורסאות האלה שבצד ומציע לי לשבת. אני ובטן גדולה ומעצבנת נבוכות מאוד, אומרות שייקחו לנו את התור, מסמיקות. אבל האיש צוחק, מסתכל עלינו ואומר שאף אחד לא יתפוס לנו. אני ובטן גדולה יושבות, מרגישות לא נוח כי כל האנשים מסתכלים, יודעים שיש לי גבר בבית, יודעים הכול. יש כאלה שאפילו שומעים אותו בלילה צועק עלי וזורק דברים. אי אפשר להתעלם מרעש כזה שהוא עושה לפעמים. פעם אחת הם קראו למשטרה ואני התביישתי נורא. אמרתי לשוטרים שילכו, שהכול בסדר, אבל הם לקחו אותי לבית חולים שיחבשו, שיבדקו את הדג שיש לי בבטן."

(פתיחת "אובדן", עמ' 128, מתוך "עכשיו תכתבי")

 

 

• מתוך ביקורת של מירי פז, כפי ששודרה ב- 23.5.1997 בתוכנית "בילוי היום" בגלי צה"ל:

"רשמו את השם, לילך גליל אל-עמי, קול חדש במה שכבר נעשה ז'אנר פופולרי וכנראה גם מבוקש, הסיפור הקצרצר. בקובץ 'עכשיו תכתבי' מכונסים ב-134 עמ' כ-30 סיפורים על גברים ונשים תלושים, מיני נשמות תועות שנקלעו לסיטואציה שאין הן מסוגלות להתיר ונהירה לקיום מזדמן שאין לו אחיזה בממשות יציבה. המיומנות הגדולה של גליל אל-עמי היא לברוא עולם במשפטים קצרים מאוד בעברית אנורקטית וקולחת. הכול טעון אצלה באלימות כבושה וגלויה, באווירה דחוסה תחת איום מתמיד שאין מפלט ממנו. פעם זה זוג צעיר המשתכן בבית ההורים עם תאילנדית שגם מבשלת, הוא מובטל, היא סופרת מעוכבת שנמאס לה מהכול, אף שיש לה הכול, ים של זמן, זיונים, אוכל מדהים, כפי שמאשים אותה בן זוגה. ופעם על ילדים דחויים, אח ואחות, המקיימים ביניהם מערכת יחסים מוזרה. הסיפורים נקראים בנשימה אחת, אף שהם מותירים לפעמים את הקורא חסר נשימה. 'עכשיו תכתבי' הוא ספר ראשון ומבטיח."